|
סיפורים על כ"ק האדמו"ר הזקן - רבי שניאור זלמן מליאדי.
1. ש ר ת ה ת י א ט ר ו ן ה מ י ס ת ו ר י .
הסיפור הבא התרחש בימים שבהם התגורר רבי שניאור - זלמן בעיר ליאזנא. לא הרחק מעיר זו חי אחד מחסידיו שהיה מלמד ב'חדר'. הוא לימד קבוצה של ילדים בליאזנא והתפרנס מכך בקושי רב.
אשתו של המלמד סייעה גם היא לפרנסת בני הבית ע"י אפיית כעכים, בייגעלך גדולים ומכירתם בין שכניה.
היה זה בלילה של חורף סוער... דפיקות חלשות נשמעו מכיוון דלת ביתו של המלמד. הוא ניגש לפתוח את הדלת וראה מולו איש קופא מקור קרוב לעילפון. מיהר המלמד להכניס את האיש פנימה.
הגיש לו כוס תה חם וכמה כעכים טריים, מעשה ידי אשתו, כדי להשיב את רוחו.
לאחר מכן הציע לאורח לעלות ולשכב על תקרת תנור האבן הגדול, כדי לחמם את גופו ולישון שם את שנת
הלילה. את ילדיו ששכבו לישון שם עד בוא האורח, שלח המלמד לישון בפינה אחרת של הבית, חמה קצת פחות. המלמד חינך את ילדיו כך שבשביל מצוות הכנסת - אורחים כדאי למארחים לוותר מעט על נוחותם.
עם עלות השחר, קם האורח ממשכבו על גג התנור ויצא מהבית להמשך דרכו. מיהרו הילדים הקטנים לשוב ולטפס על גג התנור החם והנעים. להפתעתם הם גילו שם שק קטן מלא במטבעות כסף וזהב.
נרגשים וצוהלים רצו הילדים לספר להוריהם על המציאה שמצאו.
אך ההורים הסבירו לילדיהם כי השק שייך לאורח. "בודאי ישוב בעוד זמן קצר לקחתו" הביעו את ביטחונם.
המלמד ואשתו הצפינו את השק במקום סתר וציפו לשובו של האורח, לקבל את כספו.
אולם חלפו ימים ועברו שבועות, חלפו חודשים והאורח האלמוני לא בא לקחת את כספו.
המלמד נהג לשאול את פי הרבי בכל פעם שהתעוררו בחייו שאלות וספקות. כך עשה גם הפעם.
" מה עליי לעשות בשק המטבעות שהותיר אחריו האורח המסתורי ?" שאל המלמד את רבי שניאור - זלמן.
" הקב"ה ראה במצוקתך והחליט לשלוח לך מטמון." ענה לו הרבי לאחר מחשבה קצרה. "שלך הוא הכסף. האורח האלמוני לא ישוב לקחתו, משום שלא היה זה סתם עובר - דרכים אלא שליח מיוחד של ההשגחה העליונה." עם זאת, יעץ הרבי למלמד, להסתיר ולא לגלות בשלב זה לכולם את דבר התעשרותו הפתאומית.
" בחודשים הבאים המשך בעבודתך כמלמד והוסף לחיות חיי צניעות ופשטות. בדיוק כפי שחיית עד היום".
לאחר תקופה חזר המלמד אל הרבי לשאול כיצד עליו לנהוג מכאן ואילך. " לך ושכור דירה וחנות בעיר. קנה בדים אצל ספק הבדים הראשי ומכור אותם. ובעוד שנה כאשר בעזרת ה' תצליח ותראה ברכה בעסקיך, שוב אליי ואז אורה לך מה לעשות הלאה ". השיב לו הרבי.
המלמד עשה כמצוות הרבי וחנות הבדים שפתח הצליחה מאוד . כעבור שנה בדיוק שב והתייצב לפני הרבי.
" בשנה הקרובה לא תקנה עוד בדים מן הספק המקומי, אלא תיסע לעיר הגדולה, ויטבסק כדי לבחור ולקנות בדים בעצמך. לאחר מכן תמכור את הבדים לסוחרי הבדים בליאזנא. כך תוכל להרוויח יותר, מבלי לשלם דמי תיווך לספק שממנו קנית בדים עד היום. " יעץ לו הרבי.
חלפה שנה נוספת והמלמד שהפך בינתיים לסוחר בדים מבוסס וידוע בא פעם נוספת לרבי, לשאול בעצתו.
הרבי הירהר קלות ואמר : " הלא סוחרי הבדים של ויטבסק קונים את סחורתם בעיר מוסקבה. ובכן, סע בעצמך למוסקבה וקנה שם מלאי גדול של בדים. בשובך ממוסקבה תוכל להפיץ את סחורתך בין סוחרי הבדים של ויטבסק וליאזנא גם יחד."
לאחר שציית לכל דברי הרבי, נעשה החסיד לאחד מסוחרי הבדים הגדולים והעשירים בכל האזור כולו.
כעבור תקופה שב החסיד הסוחר אל הרבי שניאור זלמן וסיפר לו על הצלחתו המסחרית. תוך שהוא מודה לו על כל הברכות והעצות שהעניק לו עד כה. " למעשה עדיין נותרו בידי לא מעט מטבעות כסף וזהב מהמטמון
שעדיין לא באו לידי שימוש." אמר.
הרבי הביט בסוחר בעיניים טובות ואמר : " אם כן הקשב היטב. סוחרי מוסקבה קונים את בדיהם בעיר קניגסברג שהיא כידוע מרכז גדול של ייצור בדים. סע אפוא, גם אתה לקניגסברג וקנה סחורה היישר מהמקור הראשון.
לאחר מכן תמכור אותה לסוחרי מוסקבה ולסוחרי ויטבסק וליאזנא. "
הסוחר פעל כעצת הרבי והצלחתו המסחרית פרחה ועלתה מיום ליום. מאותו יום והלאה נהג הסוחר לבוא אל הרבי ולהתברך מפיו לפני כל נסיעה ונסיעה לקניגסברג.
באחת הפעמים לפני צאתו למסע קניות אמר לו הרבי : " נוסע אתה כל כך הרבה פעמים לקניגסברג ואף פעם עוד לא הבאת לי משם אף מתנה ! ????....."
הסוחר פירש את דברי הרבי בפשטות וחש מבוכה רבה " באמת, באמת איך ייתכן שעד היום לא מצאתי שום הזדמנות להביע את תודתי העמוקה לרבי על כל ברכותיו הקדושות ועצותיו הטובות ?
ייסרה אותו המחשבה ובושה גדולה מילאה אותו. בליבו החליט כי בשובו מנסיעתו זאת , יביא עימו לרבי מתנה יקרת - ערך.
ואמנם, בהגיע הסוחר לקניגסברג מיהר לחנות תכשיטים ומתנות גדולה וקנה לרבי שי יקר - קופסת טבק מרהיבה עשויה מזהב טהור.
בחזרתו לביתו עבר הסוחר דרך ליאזנא והגיש לרבי את המתנה. "יישר כח, יישר כח ! אמר לו הרבי בפנים מאירות. " אכן מתנה יפה הבאת לי. אך לא זו היתה כוונתי."
הסוחר חש אכזבה עמוקה, הרבי הביט ממושכות בקופסת הטבק המרהיבה ,אח"כ נשא את עיניו לחסידו ושאל:
" אמור נא לי בבקשה כשאתה שוהה בקניגסברג האם אתה נוהג לבקר מדי פעם בתיאטרון ?"
שאלת הרבי הפתיעה את הסוחר. תיאטרון הוא מקום שבו שחקנים מעלים לפני קהל הצגות שונות ומשונות.
כחסיד ירא שמים מעולם לא דרכה רגלו בתיאטרון ואף פעם אחת הדבר אפילו לא עלה על דעתו.
אך הוא גם ידע כי הרבי איננו שואל סתם שאלות וכל מילה היוצאת מפיו - קודש היא. שתק אפוא החסיד ולא ענה.
בנסיעתו הבאה לקניגסברג החליט הסוחר החסיד ללכת לתיאטרון, מתוך מחשבה שאולי שם יזכה להבין את כוונת דבריו של הרבי. הוא רכש את הכרטיס היקר ביותר להצגה הקרובה. בזמן הנכון נכנס לאולם ותפס את מקומו. הכסא היה מרופד היטב והסוחר שהיה עייף מעמל הדרך שקע עד מהירה בתרדמה עמוקה.
בגמר ההצגה נותר ישן על כסאו ,עד ששרת התיאטרון, האחראי לנקיון המקום ולפתיחה ולנעילה של דלתותיו,
ניגש אליו והעירו.
השרת נעץ בו מבטים. "מהיכן אתה ?" שאלו. "מרוסיה" השיב הסוחר. " ומהיכן ברוסיה ?" חקר השרת.
"מליאזנא" ענה החסיד. " המכיר אתה את רבינו זלמינא ?" שאל השרת.
"כן" ענה הסוחר שהיה מופתע מעצם השאלה כמו גם מסיגנונה. אך הוא הבין מיד שכוונת השרת היא לר' שניאור - זלמן.
" אם כן, מסור לו דרישת שלום ממני " ביקש השרת. " ומה שמך "? התעניין הסוחר. " קארל " היתה התשובה.
כששב החסיד הסוחר לליאזנא סיפר לרבי על הפגישה המוזרה עם קארל, שרת התיאטרון . פניו של הרבי זרחו
" אכן זו המתנה שחפצתי בה " אמר בשמחה.
לא חלף זמן והסוחר בא פעם נוספת על מנת לקבל את ברכת הרבי, בטרם צאתו למסע קניות בקניגסברג. הרבי ברכו בברכת הצלחה. רגע לפני צאתו מהחדר פתח הרבי את מגירת שולחנו והוציא ממנה חבילה סגורה. הוא הושיט את החבילה לסוחר ואמר : "כשתגיע לקניגסברג אנא מסור חבילה זו כמות שהיא לידי שרת התיאטרון. וכשתסיים את ענייניך בעיר ותרצה לשוב לביתך חזור אליו וטול מידיו את החבילה."
אכן כך עשה הסוחר. מיד בבואו לקניגסברג ניגש אל אולם התיאטרון ומסר לידי קארל את החבילה הסגורה ששלח עימו הרבי. כעבור ימים אחדים בטרם שובו לביתו חזר אל השרת כדי לקבל מידיו את החבילה.
על פניו של השרת נראתה אכזבה " האומנם בטוח אתה כי רבך ביקשך לקחתה ממני ?" שאל. " כך במפורש הורה לי." אמר החסיד בנימת התנצלות.
כל העניין כולו היה תמוה ומסתורי. אך מה שבמיוחד היה מוזר בעיני החסיד זו העובדה שהחבילה נראתה סגורה וחתומה כאילו מעולם לא נפתחה.
ואמנם, רק בעמדו להחזיר את החבילה לידי החסיד, הסיר השרת מעליה את עטיפתה ופתחה. החבילה הכילה דפים רבים ועליהם ספר "התניא" בכתב ידו הקדוש של רבי שניאור - זלמן.
'תניא' הוא ספר היסוד של תורת חסידות חב"ד כולה. אך באותו זמן עדיין לא הופיע הספר בדפוס ועוד לא התפרסם ברבים.
השרת החל לעלעל בספר דף אחרי דף 'אה'! 'אה'! 'אה'! קרא בהתרגשות. "איזו רוח הקודש" ! הוסיף בהתפעלות בשעה שהמשיך לדפדף בין הדפים "רוח הקודש ממש "!!!
שרת התיאטרון הידק את הדפים בחזרה, קירבם ברעד אל פיו, ונשק להם בחום. אח"כ הרים את עיניו אל החסיד ואמר : " כעת לאחר שעיינתי בכתביו של רבינו זלמינא, ומצאתי בהם גילויים כה נפלאים של סודות התורה אינני יודע איזה חידושים נותרו עוד למשיח צידקנו לחדש !!?"
השרת השיב את הדפים לאריזתם ומסר את החבילה לידי החסיד.
מי היה זה שרת התיאטרון המיסתורי ? האומנם 'קארל' היה שמו האמיתי ? מדוע שלח אליו רבינו הזקן את כתב ידו לספר ה'תניא' ?
חסידים גדולים בדורות קודמים שסיפרו את הסיפור, הביעו את הערכתם כי השרת היה אחד מ- ל"ו הצדיקים הנסתרים שהקב"ה מעמיד לעם ישראל בכל דור ודור.
השם 'קארל' היה רק שם - כיסוי לדמותו ושמו האמיתיים.
רבינו הזקן שלח אליו את כתב ידו על מנת לקבל ממנו את הסכמתו ל'תניא'. ורק לאחר שעיין 'קארל' הצדיק הנסתר בדפים ושיבח בהתפעלות את הכתוב בהם, החליט רבינו הזקן להדפיס את ספר ה'תניא' ולפרסמו בעולם.
2. ז כ ר ו נ ו ת מ ן ה ע ב ר.
בעיירה לא הרחק מהעיר פטרבורג בירת רוסיה התגוררו פריץ ישיש ובנו היחיד. אותו יום התנהל בין השניים וויכוח חריף. העניין החל כאשר חבריו של הבן תיכננו לצאת יחדיו לטיול ארוך שבמהלכו יקיימו מסע ציד באחד מיערות העד שבאזור העיר ליאדי.
הטיול כולו ובמיוחד מסע הציד המתוכנן טמנו בחובם לא מעט סכנות. היער שרץ חיות טרף. הציידים ירו ברובים, וביערות נהגו להימצא חבורות שודדים אכזריות. אלה היו רק חלק מהסכנות שנשקפו להם. למרות כל זאת השתוקק מאוד בן הפריץ להצטרף לחבריו. אך האב חרד לחיי בנו ולא היה מוכן להסכים לכך.
כל טענות הבן וכל נסיונות השכנוע שלו, לא הועילו לו ולא היה בהם כדי להפיג את חששות אביו.
" לא אניח לבני היחיד לסכן את חייו בהרפתקה מיותרת " אמר הפריץ. כשראה הבן שבדרך רגילה אין הוא מצליח לשכנע את אביו, כרע לפניו על שתי ברכיו והתחנן בדמעות שיתיר לו לצאת למסע הנחשק. אך גם זה לא הועיל. האב עמד על דעתו ולא הסכים.
לפתע עצם הפריץ את עיניו. הוא הניח את ראשו עטור השיבה בין שתי כפות ידיו ושקע במחשבות. מצחו הגבוה נחרש קמטים וזימזום חרישי בקע מתחת לשפמו העבה . נראה כי היה הפריץ מפליג במחשבותיו הרחק - הרחק. בחלוף כמה רגעים כמו התעורר הפריץ ממחשבותיו.
הוא פקח את עיניו והביט היישר אל תוך עיני בנו. " ובכן יקירי" אמר וחיוך דק בצבץ מבין שפתיו. " ארשה לך לצאת עם חבריך". עיני הבן זרחו מאושר וקריאת 'הידד' נלהבת פרצה מגרונו.
" אך זאת בתנאי אחד " המשיך הפריץ ואמר. הבן נדרך כמו קפיץ לקראת המשך דבריו של אביו.
התנאי שהציב הפריץ לבנו היה מפתיע ומוזר כאחד. " לא הרחק מהיער שבו מתכוונים אתה וחבריך לקיים את הציד, שוכנת העיר ליאדי. בעיר זו חי ומתגורר רב יהודי צדיק וחכם. רב זה משמש כמנהיגם של כל יהודי האזור. וכל מילה היוצאת מפיו קדושה היא להם.
לפני שנים רבות פגשתי אותו והוקסמתי מאוד מאישיותו. בכל ליבי שמח הייתי לפוגשו פעם נוספת. אלא שכוחותיי הדלים אינם מאפשרים לי לשאת את טילטולי הדרך הארוכה עד לשם. על כן אבקשך כי בתום ימי הציד תסור אתה לביתו של הרב המכובד ותמסור לו דרישת - שלום ממני. אם תבטיח לי למלא אחר תנאי זה, אתיר לך לצאת עם חבריך למסע הציד."
הבן שהתקשה מאוד להסתיר את פליאתו על התנאי המוזר שהציב לו אביו, לא התקשה כלל להבטיח לקיים את התנאי. לבקר את הרב היהודי מהעיר ליאדי. שסיבה לא ידועה גרמה לאביו להעריצו כ"כ. עוד באותו היום יצא בן הפריץ למסעו.
בשקט שהשתרר בבית לאחר צאת הבן לדרך, יכול היה הפריץ לשוב ולשקוע במחשבותיו, לחזור שנים רבות לאחור אל הימים שבהם שימש שופט בבית הדין שבעיר פטרבורג. במהלך חייו השתתף במאות ואלפי דיונים משפטיים אך את אותו משפט שארע לפני חמש - עשרה שנה בערך, לא ישכח לעולם.
הוא נזכר כיצד התרשם עמוקות מהרב היהודי שהואשם בהאשמה מגוחכת של חתירה נגד הצאר הרוסי. " איי איי אייי" לחש הפריץ לעצמו כשצייר מולו את דמות הרב היהודי " איזו הדרת פנים אילו עיניים חודרות איזו אצילות נפש ".
הוא זכר הכל ממש כאילו היה זה אתמול. את התשובות המלומדות שהשיב הרב היהודי על שאלות השופטים את החוכמה הרבה שעלתה מכל משפט שהשמיע הרב ואת האמת שניכרה בכל מילה שאמר.
למעשה לא מעט בזכותו הוא זוכה אותו רב יהודי מכל אשם ושוחרר מן הכלא. הפריץ הישיש חייך לעצמו בסיפוק וחשב "הנה לפחות דבר אחד טוב שעשיתי בחיי "........
הרב היהודי שהפריץ דיבר עליו, לא היה אלא רבי שניאור - זלמן מליאדי, אשר נכלא ונשפט באשמת מרידה במלכות רוסיה. את ההאשמה השיקרית והמשונה הזו טפלו עליו כמה ממתנגדי תנועת החסידות .
חמישים ושלושה ימים ישב הרבי במבצר פטרופבלי שבפטרבורג. מדי פעם נלקח ע"י הסוהרים לחקירות ארוכות ומייגעות שנערכו בבניין 'המועצה החשאית' של השלטון הרוסי. ששכן מעברו השני של הנהר, נהר הנייבה.
את הדרך מהמבצר לחדר החקירות ובחזרה משם, עשה הרבי בסירה מיוחדת לאסירים.
ביום ג' י"ט בכסלו, שנת תקנ"ט זוכה הרבי מכל אשמה ושוחרר ממאסרו. שם בבניין זה פגש בו הפריץ - השופט שכעת נזכר בכל הפרטים.
הוא זכר היטב כיצד לכל אורך המשפט היתה לו ולחבריו השופטים הרגשה ברורה כי לפניהם איש אלוקים קדוש שכל דבריו אמת. היום כשביקש בנו לצאת למסע הציד עם חבריו, החליט שאם אמנם יזכה בנו לפגוש את אותו רב קדוש ולראותו במו עיניו יצדיק הדבר במידה מסויימת את מסעו המסוכן.
זו היתה הסיבה היחידה שניאות לבסוף להתיר לבנו לצאת.
חששותיו של הפריץ ממסע בנו התבררו כמוצדקים. לאחר כמה ימים שבהם בילה הבן עם חבריו במסע ציד
סוער רב - הרפתקאות פרצה לה לפתע סערה עזה של גשמים ורוחות.
הבן שעסק באותה שעה במרדף אחר חיה נמלטת, מצא את עצמו בליבה של הסערה. כשהוא מנותק לגמרי מחבריו. הוא נאלץ להסתתר תחת ענפיו הסוככים של אחד העצים, עד לשוך הסערה.
אלא שבינתיים הסופה רק התגברה והגשם והרוח נעשו עזים יותר מרגע לרגע. כל מחשבה על יציאה מהמסתור בניסיון למצוא את הדרך חזרה היתה בלתי הגיונית ונועדה מראש לכישלון.
גם המחסה שנתנו לו העצים היה חלקי בלבד אך באין אפשרות טובה יותר בחר בן הפריץ להישאר על מקומו ולהמתין.
יומיים תמימים נמשכה הסערה עד שפסקה. בסופם היה בן הפריץ תשוש מורעב ורטוב עד לשד - עצמותיו.
פחד נורא קינן בו שמא לא יעמדו לו כוחותיו לצאת בשלום מן היער והוא ייאלץ לסיים בו את חייו הצעירים.
כואב בכל גופו וקודח מחום הצליח איכשהוא למצוא את דרכו אל מחוץ ליער. משם גרר את רגליו אל האכסניה הראשונה שפגש בפאתי העיר הקרובה - ליאדי.
למחרת התעורר בן הפריץ במיטתו שבאכסניה ,כל גופו כאב עדיין וחומו הוסיף להיות גבוה מאוד. לפתע נזכר בהבטחתו לאביו קודם צאתו מהבית. כי יילך לפגוש את הרב היהודי המתגורר בליאדי. העיר שבה הוא נמצא עתה. דווקא מחלתו והחשש לחייו הם שחיזקו בו את הרצון למלא את בקשת אביו. הוא אזר את כוחותיו המעטים ויצא לעיר, לתור אחר הרב החכם שכל יהודי האזור נשמעים למוצא פיו.
" הרב שאתה מתכוון אליו הצדיק ר' שניאור זלמן, נסתלק מן העולם לפני כמה חודשים" נדו לו אנשי העיר בעצב. לשמע הדברים חש בן הפריץ צביטה בליבו. עתה לא יוכל למלא את בקשת אביו.
" אבל בנו אף הוא צדיק וקדוש, יושב עתה על כסא אביו וממלא את מקומו". הוסיפו האנשים ואמרו לו כראותם את האכזבה שעל פניו. ' אולי יוכל גם הוא לעזור לך' ."והיכן אוכל לפגוש את בנו של הרב"?
"הוא איננו גר כאן עוד ומקום מושבו בעיירה ליובאויטש" ענו אנשי ליאדי.
בן הפריץ חש דחף פנימי עז להגיע לליובאויטש ויהי - מה. "אם לא פגשתי את הרב שאבי כה העריץ אוכל לפחות לספר לו כי פגשתי את בנו" חשב בליבו. למרות חולשתו הרבה עלה על הכרכרה הראשונה שהזדמנה לו ויצא עימה לליובאויטש.
כשהגיע לעיירה ליובאויטש כבר היתה השעה שעת ערב מאוחרת. ראשו התפוצץ מכאב והוא בקושי הצליח להחזיק את גופו במצב של ישיבה. אך הוא היה נחוש בכוונתו לפגוש את הרב. "היכן כאן מתגורר הרב היהודי בנו של הצדיק מליאדי"? שאל את בני המקום והוסיף "אני חייב לפגוש אותו חייב !".
"הרב שאתה מחפש אכן גר פה. אך הערב הוא מתוועד עם חסידיו ונושא באוזניהם דברי תורה. הלילה לא תוכל להיכנס אליו ולראותו ביחידות." ענו לו תושבי העיירה. בן הפריץ לא וויתר הוא ביקש לדעת היכן בדיוק נועדים הרב וחסידיו והלך לשם.
בית המדרש בעיר ליובאויטש היה מלא וגדוש בחסידים. בראש השולחן שבמרכז ישב רבי דובער { האדמו"ר האמצעי } ונשא באוזני החסידים מאמר עמוק בתורת החסידות.
הקהל היה מרותק לדברי הקודש שקלחו מפי הרב. איש לא הבחין בבן הפריץ בשעה שגרר את רגליו פנימה ונדחק אל בין החסידים. נשימתו של בן הפריץ כמו נעצרה לנוכח המראה שנגלה לעיניו.
מעולם לא ראה מחזה שכזה - המוני בני אדם ניצבים על מקומם בצפיפות רבה ללא תנועה ומקשיבים בריכוז עצום לדברי רבם. אף שלא הבין מילה וחצי מילה, מדברי הרבי עצם המחזה הקסימו והוא נותר לעמוד על מקומו שעה ארוכה. לבסוף יצא בן הפריץ מבית המדרש לשאוף אויר צח.
רק אז שם לפתע לב לכך שבמשך כל השעה האחרונה הצליח לעמוד באופן יציב על רגליו ולהביט בדעה צלולה על הנעשה סביבו. פתאום הרגיש כי חולשתו נעלמה כלא היתה. וכי באורח פלא שבו אליו כל כוחותיו.
הוא צבט את עצמו כדי להיות בטוח שאיננו חולם. הלא רק לפני שעה חש קרוב יותר אל המתים מאשר אל החיים. והנה כעת ראשו לא קדח עוד, גופו לא כאב והוא הרגיש בריא ורענן כפי שהיה בתחילת מסעו.
לא היה בליבו שום ספק כי הנס הרפואי שארע לו התחולל בזכות הצדיק מליאדי שאביו כה העריץ ובזכות בנו שזה עתה זכה לראותו.
בלב מלא אושר ושמחה חזר בן הפריץ לביתו וסיפר לאביו את כל מה שעבר עליו. הפריץ הישיש הקשיב מרותק לסיפורי בנו. התרגשותו גברה כשהחל בנו לתאר באוזניו את שעבר עליו מן הרגע שבו איבד את חבריו בעובי היער.
רעד עבר בגופו של הפריץ כשסיפר הבן איך שוטט באפיסת כוחות ברחובות ליאדי וכיצד נודע לו שהרב הצדיק מליאדי כבר לא בין החיים. וכשתיאר לו את המחזה המופלא שראה בבית המדרש בליובאויטש, התמלאו עיני הפריץ דמעות.
הפריץ סימן לבנו לגשת אליו. הוא חיבק אותו חיבוק עז "יפה עשית בני" אמר והוסיף "הנה כי כן, אני זכיתי לראות את הצדיק מליאדי ובני זכה לראות את בנו"...
שנים רבות לאחר מכן, כשהפריץ היה כבר זקן מופלג גולל פעם את המעשה הזה לפרטיו באוזניו של אחד מחסידי חב"ד שהכיר. חסיד זה הוא שסיפר לחבריו את הסיפור המופלא אשר המשיך להתגלגל עד שהגיע גם אלינו.
3. ת ש ו ב ה ב ח ג ה ג א ו ל ה.
שמואל'קה היה בן למשפחה חסידית מכובדת. ילד נבון ופיקח ,תלמיד מצטיין הוריו ומוריו צפו לו עתיד מזהיר כשיגדל. כשהיה בן ארבע - עשרה נסע פעם אחת לעיר פטרבורג בירתה של רוסיה בימים ההם.
העיר הגדולה והנוצצת הקסימה אותו כבר מהרגע הראשון.
הבניינים היפים והגבוהים החנויות הגדולות הרחובות העמוסים בבני אדם. הגנים הפורחים והמטופחים ואנדרטות הזיכרון הענקיות שפיארו אותם - כל אלה שבו מיד את ליבו ועוררו בו את סקרנותו הטבעית.
בגמר הביקור בפטרבורג חזר שמואלק'ה לעיירת מגוריו. אבל המראות שקלטו עיניו בעיר הגדולה לא עזבו אותו
והוסיפו למלא את מחשבותיו גם בימים הבאים. למעשה זה היה הנושא היחיד כמעט, שהעסיקו.
הוא חשב על פטרבורג ביום וחלם עליה בלילה. בדמיונו כבר ראה את עצמו - איש עסקים מצליח המשתלב בחיי העיר הגדולה. שאלה אחת ניקרה במוחו 'מתי כבר אגיע לפטרבורג' ?
השינוי בהתנהגותו של שמואלק'ה לא ארע בבת אחת אלא בשלבים. תחילה איבד מחשקו ללמוד ולהתפלל.
ימים שלמים נעדר מן ה'חדר' ובכל הזדמנות אפשרית התחמק מלבוא לבית הכנסת. גם בשעה שחבריו נאספו להתוועדויות בימי חג חסידיים, היה מקומו חסר. עם הזמן החל לזלזל בדינים ובמנהגים שונים.
בתקופה הראשונה השתדל אמנם להסתיר את מעשיו מעיני הסביבה בגלל הבושה. אך כעבור כמה חודשים לא היה עוד מי שלא הבחין בשינוי הגדול שעבר עליו. שמואלק'ה נראה והתנהג כנער פוחז וריק.
בני משפחתו, מוריו שכניו ולמעשה כל בני העיירה - כולם הביטו לעברו בצער עמוק. אך לא היה בכוחם לשנות את המצב. שמואלק'ה הלך והתרחק מהם עד שנטש לגמרי את דרך התורה.
יום אחד קם שמואלק'ה ועזב את ביתו. בלי לומר מילה לאיש. אפילו מהוריו לא נפרד לשלום. הוא הלך לפטרבורג. הוא שוטט ברחובותיה של העיר ההומה עד שמצא עבודה מזדמנת שהשתכר בה פרוטות מעטות למחייתו.
בזכות חריצותו ותבונתו הצליח בתוך זמן קצר להתקבל לעבודה אחרת שהגדילה את הכנסתו החודשית.
כך הוסיף להתקדם צעד אחר צעד עד שכעבור תקופה מצא עבודה קבועה ורצינית שפירנסה אותו בכבוד.
חלפו שנים ושמואלק'ה שעתה קרא לעצמו סימיון, נהיה לאיש עסקים מצליח מאוד. הוא צבר סכום כסף נכבד למדי שאיפשר לו להרחיב את עסקיו ולהרבות עוד ועוד את הונו ונכסיו. את ביתו המפואר בנה סימיון באחת משכונות המגורים הנאות והשקטות של פטרבורג. הבית בן שלוש הקומות נבנה על גבעה נישאה שמסביבה עצי ברוש גבוהים ומשטחי דשא מוריקים.
ככל שהתרבה עושרו - כך הלך ופחת הקשר שחש אל עברו היהודי והחסידי. לא היה בכך כל פלא שכן רוב חבריו שעימם בא בקשרי מסחר היו גויים. גם חבריו לבילויים מחוץ לשעות העבודה. הוא נראה והתנהג בדיוק כמותם. צריך היה חוש דמיון מפותח מאוד כדי לזהות בסימיון של היום, את הילד העדין - שמואלק'ה מן העיירה.
בכל ביתו הענק של סימיון נותרה עדיין פינה אחת ויחידה של אור - בחדר עבודתו על הקיר מולו, התנוסס ציור מרהיב של האדמו"ר הזקן - רבי שניאור - זלמן מליאדי.
לפני שנים פגש סימיון צייר ידוע שצייר את פני הרבי. סימיון ראה זאת ומיד קנה את הציור. באותם ימים עדיין בער בליבו ניצוץ חסידי קטן .
הוא אמנם תלה את הציור על הקיר בחדר עבודתו ,אך עשה זאת מספיק גבוה כדי שלא ייאלץ להביט בו בכל רגע ורגע. בסתר ליבו חשש כנראה, שדמותו של הרבי הנשקפת אליו מהקיר תפריע לו בחיי ההפקרות וההוללות שניהל.
באותו בוקר היה סימיון במצב רוח מרומם במיוחד. זה עתה סיים עיסקה מוצלחת שעתידה היתה להכניס לקופתו רווחים נאים, ובכלל חשב לעצמו בסיפוק כי המזל מאיר לו פנים.
הוא הרחיק את כורסתו המרופדת משולחן העבודה ונשען עליה לאחור בעיניים עצומות.
כעבור רגע ארוך פקח סימיון את עיניו ומטו נפל לפתע על הציור שעל הקיר. פניו מפיקות ההוד של הרבי הזקן זקנו העבות פאותיו הרחבות, ובעיקר ע י נ י ו הטהורות - העבירו בו צמרמורת. רגעים ארוכים הביט בדמות הרבי בלי להסיר ממנה את עיניו.
כאילו במקרה, נשלח לפתע מבטו לעבר לוח השנה הקטן שעמד על השולחן. פתאום החסיר ליבו פעימה . מול עיניו כמו ריצד התאריך י"ט בכסלו. "אוי" בקעה מליבו אנחה בלי שהתכוון לכך. "הלא היום הוא י"ט בכסלו חג הגאולה של רבינו הזקן !.....
סימיון שב לעצום את עיניו ולמשך שעה קלה חזר כבמנהרת - זמן שנים רבות לאחור. מול עיניו צפו ועלו מראות מבית הוריו. הוא ראה לנגדו את חבריו לספסל הלימודים, ואת בית המדרש החסידי בעיירת הולדתו.
מרגע לרגע הלכו וגברו געגועיו להתוועדות "חג הגאולה" מהסוג שחווה בשנות ילדותו.
סימיון היה סוחר וכדרכם של סוחרים, התרגל לקבל החלטות במהירות. הוא קם מהכורסא בתנועה נמרצת. "הערב" כך אמר לעצמו "הערב" 'תתקיים בביתי התוועדות חסידית' התוועדות אמיתית כמו פעם '!!!.....
מכיוון שבין מכיריו היו גם כמה חסידי חב"ד הוא לא התקשה לארגן זאת. סימיון הודיע להם על ההתוועדות שתיערך בביתו והזמינם לבוא אליה.
נקל לשער את גודל ההפתעה שאחזה בחסידים לנוכח ההזמנה הבלתי צפויה. "מה לסימיון ולהתוועדות י"ט בכסלו"??? שאלו את עצמם בפליאה רבה.
הם גם ידעו כי בביתו לא יוכלו לטעום שום דבר מאכל. מצד שני החסידים לא רצו לקרר את ההתלהבות הפתאומית שאחזה בו. " נבוא להתוועדות " הבטיחו.
ואכן לקראת ערב התכנסה בטרקלין ביתו המפואר של סימיון חבורת חסידים. סימיון לא נעלב כשראה את החסידים שהביאו דברי אוכל ושתיה. להיפך גם הוא ידע שהכלים בביתו כבר מזמן אינם כשרים ולכן שמח על התושיה שגילו אורחיו.
זו כמובן לא היתה התוועדות ככל ההתוועדויות. החסידים הבינו את המתרחש בלב מארחם. וחשו באחריות הגדולה המוטלת עליהם. הם קיוו שבמהלך ההתוועדות יצליחו לרגש את סימיון ולגרום לכך שניצוץ ההתעוררות הקטן שהוצת בו יהפוך לשלהבת גדולה של חזרה בתשובה.
למראית עין ניהלו החסידים התוועדות רגילה. אך הדברים שהשמיעו כוונו בעיקר לאוזניו של בעל הבית. הם דיברו בשפה פשוטה וברורה שתהיה מובנת. גם למי שכבר מזמן לא השתתף בהתוועדות חסידית ולא שמע דבר תורה.
אחד החסידים פתח בסיפור המאסר והגאולה של הרבי. בדבריו הדגיש החסיד את נכונותו של הרבי למסור את נפשו למען החסידות .אחריו סיפר חסיד שני סיפורים שונים מחיי הרבי. בין השאר סיפור על צעיר יהודי שעזב את דרך היהדות והרבי החזירו בתשובה. חסיד שלישי פצח בניגון חסידי ישן ומוכר.
בין לבין מזגו זה לזה כוסיות 'לחיים' ואיחלו איש לרעהו איחולים טובים כמקובל בין החסידים. מובן שגם בעל הבית כובד בלגימת כוסיות יין ובאמירת 'לחיים'.
מזויות עיניהם עקבו החסידים כל העת אחרי סימיון. עוד כוסית 'לחיים' ועוד ניגון חסידי עוד אמרות חכמות ועוד סיפור מרגש..... עד שאט אט נראה היה כי הדברים חודרים לליבו.
בתחילת הערב עוד נהג סימיון כעשיר גאה. והתהלך בביתו כמנהג בעל הבית. אך במרוצת השעות השתנתה התנהגותו. הוא ישב על מקומו מכונס בתוך עצמו שקוע במחשבותיו.
סימיון חשב על המרחק העצום שהתרחק מחיים של אמת וקדושה. דמעות גדולות וחמות החלו לגלוש במורד לחייו. החסידים שלצידו כבר לא הבחינו בכך. לאחר מס' כוסיות יי'ש הם שכחו לגמרי היכן הם נמצאים .
החסידים חזרו לעולמם החסידי ושבו להתוועד בשפתם הרגילה.
קרניים ראשונות של שחר מפציע חדרו מבעד לחלון. החסידים קמו ממקומותיהם מתנדנדים מצד אל צד מתכוונים ללכת אל בתיהם, לקראת יום חדש בעולמו של הקב"ה.
רק אז לראשונה הבחינו בכסאו הריק של בעל הבית. תחילה חשבו שהיה עייף והלך לישון. אולם לפתע קלטו אוזניהם קולות משונים מן הקומה העליונה.
מתוך דאגה לשלום מארחם החליטו החסידים ללכת בעקבות הקולות ולברר את פישרם. הם טיפסו בכבדות במעלה המדרגות הפנימיות של הבית עד אשר הגיעו לעליית הגג, שם שכן חדר עבודתו של סימיון.
המחזה שנגלה לעיניהם היה מדהים : הגביר הגדול, שכבר שנים נטש את יהדותו וחי כגוי לכל דבר, היה שרוע על השולחן. עיניו נשואות אל עבר דמותו של הרבי הזקן הניבטת מהקיר והוא בוכה ומיילל כתינוק :
'אנא רבי עזור לי'! בבקשה עזור לי ! רוצה אני לחזור בתשובה...... אנא...!
החסידים הביטו בהתרגשות בסימיון והבינו כי בזה הרגע הם עדים להתעוררותה של נפש יהודית לתשובה.
בשקט בשקט שבו לאחוריהם מניחים לסימיון להשלים את המהפך הגדול המתחולל בנפשו.
התוועדות 'חג הגאולה' שהתקיימה בביתו אכן שינתה את חייו של סימיון. הוא הניח מאחוריו את חבריו הגויים ואת דרך החטאים הריקנית והמנוכרת.
ר' שמואלק'ה חזר בתשובה ושב לחיות כאחד החסידים. התחתן ונולדו לו ילדים. וניהל את אורח חייו כחסיד לכל דבר.
| 
